נויה וגיל הכירו זה את זו באשרם בהודו במסגרת הטיול הגדול שאחרי השירות הצבאי. הם חזרו יחד ארצה, נרשמו ללימודים באוניברסיטה, התחתנו והביאו לעולם 3 ילדים. גיל עבד במחלקת פיתוח בחברת הייטק ונויה עו"ס במחלקת רווחה בעירייה.
במסגרת שינויים ארגוניים בחברה שבה גיל עבד – הציעו לגיל רילוקיישן ( הצבה מחדש )ביחד עם כל המשפחה לסניף של החברה בארה"ב. נויה וגיל שחלמו מאז ומתמיד לחיות בחו"ל – החליטו להיענות להצעה, ותוך 3 חודשים עברה כל המשפחה לארה"ב.
לא היה קל בהתחלה. גיל התחיל לעבוד מיד לאחר המעבר ונויה הייתה צריכה לסייע לילדים להתאקלם במסגרות החינוך החדשות, לפרוק את תכולת הבית שהגיעה, לרהט, לסדר וגם להחליט מה היא רוצה לעשות בעצמה במהלך השהות שלהם בארה"ב.
לאט לאט החיים עלו על מסלול. גיל השתלב בקלות בסניף האמריקאי, הילדים הסתגלו למסגרות החינוך החדשות, הבית רוהט ונויה חיפשה לעצמה תעסוקה.
אמא של אחת הבנות שלומדת עם ביתם של נויה וגיל, ישראלית בעצמה, המליצה לנויה להתנדב במרכז הקהילה היהודית בעיר. היא סיפרה לנויה שחיי הקהילה היהודית מפותחים מאוד, כולם מגיעים לבית הכנסת בשבת, כולם מכירים את כולם ויצירת קשרים תוכל אולי לסייע במציאת עבודה מתאימה.
נויה התלבטה שכן היא וגיל קיימו בביתם אורח חיים חילוני מובהק ללא כל סיממן דתי וכך הם גם גידלו את ילדיהם. אולם לאחר מחשבה החליטה שכדאי לנסות. תחילה נויה הגיעה רק למרכז הקהילה למפגשים חברתיים ולפעולות התנדבות, ואחרי שהרגישה בנוח והכירה חברים ומשפחות בקהילה, היא החליטה להגיע גם ביום שבת לבית הכנסת. גיל והילדים לא רצו להצטרף אליה, הם לא נהגו לבקר בבית הכנסת כשגרו בארץ. נויה לא רצתה לכפות עליהם את רצונה ולכן הלכה לבד. בימי חג, ביקשה שיצטרפו אליה כדי שיוכלו להיות כל המשפחה ביחד. הם אכן הגיעו אבל לא מצאו את מקומם שם.
עם הזמן נויה התחילה להכניס לתוך הבית עוד ועוד סממנים ומנהגים דתיים.
היא התחילה להדליק נרות שבת, ליטול ידיים ולברך את ברכת המזון. היא עשתה זאת בנוכחות הילדים, סיפרה להם על המנהגים והזמינה אותם להצטרף אליה. גיל והילדים נשארו בשלהם. הם כבדו את רצונה ודרכה של נויה אבל לא רצו לקחת בזה חלק.
נויה עשתה עוד ועוד צעדים בשל התחזקותה הדתית. היא הפסיקה לקנות מזון לא כשר, לא בישלה מוצרי חלב עם בשר(כפי שנהגה), צמה ביום כיפור ונמנעה מאכילת חמץ בחג הפסח.
גיל והילדים הביעו את מורת רוחם משינוי אורחות החיים בבית, אבל נויה הייתה בשלה.
המשבר הגיע כאשר נויה ביקשה מגיל והילדים לשמור שבת, לא להדליק טלוויזיה, לא לעשות שימוש בטלפונים סלולריים ולא לנסוע.
גיל התנגד בתוקף וכך גם הילדים. זו הייתה הפעם הראשונה שנוצר עימות של ממש בניהם על רקע הבחירה של נויה. גיל לא ויתר וגם נויה לא. מאחר שהילדים שלהם כבר גדולים (14,12,10) ויכולים להביע דעה עצמאית – גיל התעקש שלא לכפות על הילדים דבר, אלא לנהל איתם שיחה ולאפשר להם להחליט בעצמם.
גיל ונויה החליטו ללכת לייעוץ משפחתי וזוגי כדי לקבל עזרה וסיוע בהתמודדות עם המצב. במשך חודשים ספורים הצליחו גיל ונויה לחיות ולהמשיך את חיי המשפחה כאשר כל אחד מהם מקבל את אורחות חייו של האחר אבל לא לאורך זמן.
נויה המשיכה בדרכה והתחזקה עוד. היא החליפה את לבושה, והמשיכה לעשות עוד ועוד ניסיונות לצרף את גיל והילדים לדרכה.
היא קיימה שיעורי תורה בביתם מתוך מחשבה כי אם היא תצליח לעניין אותם ואף להביא הביתה חברים – יהיה קל יותר ואולי הם ירצו לשמוע, להיחשף, לנסות. לא רק שזה לא עזר -אלא שזה החמיר את המצב.
גיל הרגיש שהוא לא מכיר את נויה יותר ועל אף המחיר התעסוקתי שהיה עליו לשלם – הוא הודיע לנויה שהוא רוצה לחזור לארץ ולהתגרש. נויה לא קיבלה את החלטתו של גיל. היא ניסתה לדבר אל ליבו, ביקשה שיחזרו לטיפול זוגי אבל גיל סירב. הוא הודיע לחברה שהוא מבקש לחזור לארץ ולסיים את תפקידו בארה"ב וכך היה. עם חזרתם ארצה התגוררה המשפחה אצל הוריה של נויה, והמתח בניהם הלך והעמיק. גיל לא יכול היה להמשיך לשאת את השהות שם ולצידה של נויה והם הגיעו להליך של גישור כדי לנסות ולהסדיר את מצב הביניים אליו נקלעו (המגורים אצל ההורים) וכן את כלל ענייני הגירושין.
במסגרת הליך הגישור בנוסף לכלל העניינים הסטנדרטיים שמצריכים גיבוש הסכמות (חלוקת רכוש, משמורת, חלוקת זמני שהות ) – נויה וגיל נדרשו לגבש הסכמות בכל מה שקשור לאופן גידול הילדים שלהם בשני בתים: האחד חילוני והאחר דתי, כשכבר בשלב זה שיתפה נויה כי היא תרצה בביתה לשמור שבת כהלכתה וכך גם את שאר חגי ומועדי ישראל על כל המשתמע מכך.
לאור גילם של הילדים החלטנו לשתף בתהליך אשת טיפול- פסיכולוגית קלינית מתמחה בטיפול בילדים על מנת שתסייע לנויה וגיל לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר עבור הילדים. הילדים נפגשו עם הפסיכולוגית ושיתפו אותה בתחושותיהם וברצונם. לאחר מכן נפגשה הפסיכולוגית עם כל אחד מההורים ועם שניהם ביחד ועל סמך המלצותיה גיבשנו הסכמות בעניין המשמורת, חלוקת זמני השהות, צביון מסגרות החינוך אליהם ילכו הילדים וגם מנגנון לפתרון בעיות ככל שיצוצו בהמשך בעניין זה.
גיל ונויה גיבשו הסכמות מלאות וההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה.
Commentaires