הם נפגשו בגינת הכלבים שליד הבית. לה יש כלבת זאב מעורבת בלונדינית ולו בולדוג. היא הייתה מוותיקי הגינה, הגיעה כמעט כל יום בערב. כולם הכירו אותה והיא הכירה את כולם.
כשהוא עבר לגור בשכונה, היא פגשה אותו מטייל ברחוב עם הכלב והזמינה אותו להגיע.
הוא לא הגיע מיד, לקח לו זמן. לפני שהוא נכנס לגינה בפעם הראשונה- הוא השקיף על הגינה מהמדרכה ממול, כאילו שהוא ידע או הרגיש שהכניסה לגינה תשנה את חייו.
שניהם זוכרים את הפעם הראשונה שהוא נכנס לגינה. הכניסה הייתה דרמתית במיוחד.
הכלב שלו שלא היה מורגל לחברת כל כך הרבה כלבים ביחד – נלחץ, החל לנבוח והקים מהומה לא רק בקרב הכלבים אלא גם בקרב הבעלים של הכלבים.
אחרי שכולם נרגעו, הוא הרגיש לא בנוח, אפילו התבייש במהומה שהכלב שלו יצר והוא לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו. היא שקלטה את המצוקה שלו הזמינה אותו להתיישב לידה על הספסל. זה היה מעיין אישור לכך שהכל עבר ונסלח.
לאט לאט הכלב שלו התרגל לחברותה בגינה וגם הוא. הוא צורף לקבוצת הוואטס אפ של הגינה, ועם הזמן הוא הגיע יותר ויותר והפך לחלק מהגרעין הקבוע של הגינה.
בהתחלה התפתחה בניהם חברות שלא גלשה מחוץ לגינה. לשניהם היה ברור שיש קליק ויש כימיה אבל אף אחד מהם לא העז לקחת את זה צעד קדימה.
באחד מימי החורף היא שלחה הודעה בקבוצת הוואטס אפ של הגינה שהיא עם חום ולא מרגישה טוב, וביקשה את עזרת החברים בהוצאה וטיול עם הכלבה שלה.
הוא הראשון שהגיב וגם הגיע אליה הביתה בפעם הראשונה כדי להוציא ולקחת את הכלבה לטיול, לגינה.
השאר כמו שאומרים היסטוריה. הם הפכו לבני זוג ועברו לגור ביחד. הם החליטו לאמץ כלב נוסף, שלישי, כלב משותף שיסמל את החיבור בניהם. לא בקלות נמצא הכלב המשותף. היו להם המון חילוקי דעות בעניין. הוא רצה עוד כלב והיא רצתה כלבה, הוא רצה כלב קטן והיא כלבה גדולה, הוא רצה גור כלבים והיא כלבה בוגרת וכך הם עברו ממקלט למקלט, מיום אימוץ אחד לאחר עד שנמצא הכלב המיוחל. הם אימצו כלב זכר, בגודל בינוני בן 3 ושניהם הרגישו טוב עם הבחירה. תוך זמן קצר, שלושת הכלבים למדו לחיות ביחד וגם הם. חצי שנה לאחר מכן הם התחתנו.
היא שהייתה בת 35 הרגישה בשלה ומוכנה להורות.
מנקודת המבט שלה, החיים התנהלו על מי מנוחות, היא עבדה כסוכנת מכירות שטח ואהבה את העבודה שלה, הזוגיות שלהם הייתה טובה ויציבה, הם גידלו בהצלחה שלושה כלבים והיא הרגישה מוכנה להיות אמא.
הוא הרגיש אחרת. הוא מאוד אהב את החיים שלו כמו שהם. הוא אהב את העבודה שלו כראש צוות בחברת הייטק גדולה, הוא אהב אותה מאוד והרגיש בטוח בזוגיות שלהם, הוא אהב את הכלבים שלהם ולא הרגיש בשל ומוכן להורות.
הם דברו על הורות הרבה פעמים. היא הבינה שהיא לא יכולה להאיץ בו בעניין ושהוא צריך לרצות. היא חיכתה, היא ניסתה שלא ללחוץ. רוב הזמן היא הצליחה אבל כשהחברים שלהם גם אלה מהגינה הביאו ילדים לעולם, הלב שלה היה נצבט והיא לא ממש הצליחה להסתיר את הכמיהה שלה ואת האכזבה שלה ממנו, מחוסר הרצון וחוסר המוכנות שלו.
עם הזמן היא התקשתה להסתיר את הרגשות שלה, היא התקשתה להמשיך ולחכות. חוסר הסבלנות שלה בא לידי ביטוי ביחס שלה כלפיו שהפך עוקצני ולפעמים אפילו עוין. בימים של מצב רוח ירוד ממש, היא מצאה את עצמה לוקחת את הכלבה שלה ואת הכלב המשותף לטיול, כאשר היא משאירה אותו בבית עם הכלב שלו.
מריבות פרצו בעקבות ההתנהגות שלה, במיוחד בעקבות ההתנהגות שלה כלפי הכלב שלו.
בפגישתנו הוא סיפר לי שהוא מעולם לא העלה על דעתו שהיא תהיה בכלל מסוגלת להפלות לרעה את הכלב שלו, הוא סיפר שהוא הרגיש צורך אפילו להיעלב בשם הכלב שלו.
הוא סיפר שהוא גילה בה צדדים שהוא לא הכיר קודם ואם קודם לא הרגיש בשל להורות- עכשיו הוא אמר שהוא בכלל לא בטוח שהוא רוצה הורות ביחד איתה.
המריבות גרמו לאווירה עכורה בבית, וכך היא שוב מצאה את עצמה הולכת מידי ערב לגינת הכלבים עם הכלבה שלה ועם הכלב המשותף כשהוא אפשר זאת. היו פעמים שהוא לא אפשר לה לקחת את הכלב המשותף ואז היא הלכה רק עם הכלבה שלה.
הם הגיעו אליי בעקבות אולטימטום שהיא הציבה : כניסה מיידית לתהליך של הורות וניסיון אקטיבי להיכנס להריון או גירושין.
הפגישה הראשונה הייתה מאוד טעונה. הם אפילו לא היו מסוגלים להסתכל זה על זו ולהיפך. הוא ביקש ממנה לחזור בה מהאולטימטום והפציר בה ללכת לטיפול אבל היא לא הסכימה. היא בקשה ממנו כתנאי לכל טיפול או עתיד משותף להתחיל ולנסות להיכנס להריון והוא לא הסכים.
במצב הדברים, הצעתי להם לצרף איש טיפול להליך הגישור אבל שניהם לא הסכימו. העלבון לשניהם היה קשה, והם ביקשו לגבש הסכם גירושין.
מלאכת גיבוש ההסכם הייתה מהירה. לבקשתם השארנו את השיחה בעניין הכלב המשותף לסוף. אף אחד מהם לא היה מוכן לוותר על הכלב. כל אחד מהם רצה להמשיך ולגדל את הכלב המשותף. הם שקלו חלוקת זמנים של כל אחד מהם עם הכלב המשותף אבל הצליחו להבין שזה לא יעבוד. שניהם נאחזו בכלב , ברצון לגדל אותו, כאילו כך הם נאחזו בזוגיות שלהם.
בסופו של דבר הם הצליחו להגיע להסכמה גם בקשר לכלב המשותף. הם החליטו שהכלב המשותף יישאר אצלה, ואם מסיבה כל שהיא, היא לא תצליח לגדל לבדה שני כלבים או תחליט לוותר עליו מכל סיבה שהיא - היא תעביר את הכלב אליו.
הם לא התעכבו במהלך גיבוש ההסכם ולא חזרו בהם מהרצון להתגרש. עד למועד אישור ההסכם – קיוויתי שהם יחזרו בהם מההחלטה או יתנו צ'אנס להליך טיפולי אבל זה לא קרה.
ההסכם הוגש בית המשפט לענייני משפחה ואושר, ותוך זמן קצר הם הסדירו גם את הגירושין בבית הדין הרבני.
אני מאחלת להם בהצלחה וחיים טובים.
Comments