לליאור היו חיים לא קלים. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא נאלץ להיאבק כדי לשרוד. הוא גדל בעיירת פיתוח, בן זקונים למשפחה בת 8 נפשות . ההורים שלו התאמצו ועשו כל שביכולתם כדי לפרנס אותו ואת אחיו, וזה היה לא קל. הם נעדרו למשך שעות ארוכות מהבית וליאור ואחיו היו צריכים להסתדר וגם לדאוג זה לזה.
ליאור, (כמו כל ילד) עשה כל שביכולתו כדי לקבל תשומת לב מההורים שלו, אבל הם היו טרודים בבעיות קיומיות, בפרנסת הבית, ולא מצאו זמן לליאור או למי מאחיו.
רק כאשר הם נקראו לבית הספר בגלל בעיות משמעת – הם עזבו הכל והגיעו. שניהם האמינו שרק הצלחה בלימודים תוציא את ליאור ואת שאר ילדיהם מעיירת הפיתוח וממעגל העוני שבו הם היו. הם האמינו שהשכלה טובה תעזור להם למצוא מקצוע ועבודה טובה שתפרנס אותם ואת המשפחות שיקימו בכבוד ובקלות.
ליאור הבין מהר מאוד את השיטה, וכך על בסיס קבוע (ולא תמיד במודע) הוא לא הכין שיעורים, הוא התחצף למורים ואפילו ברח מבית הספר לימים שלמים. ההורים שלו נקראו שוב ושוב להגיע לבית הספר. אלה היו הרגעים היחידים שהוא היה איתם (כל פעם עם מי מהם שיכול היה להיעדר מהעבודה או לאחר) לבד בלי אחיו. רק הוא והם. ממתינים מחוץ לחדר המנהלת. ברגעים האלה למרות שהם כעסו עליו (גם בגלל שהם ידעו שהוא עשה מעשה רע או לא התנהג כראוי וגם בגלל שהם נאלצו להפסיד שעות עבודה) ברגעים האלה הם התייחסו רק אליו.
אמא שלו נהגה להסתכל על הלבוש שלו, היא שאלה אותו אם אכל את הכריך שהיא הכינה לו. היא התבוננה בפניו ולא אחת אמרה לו "איך הזמן טס.. רק אתמול ליוויתי אותך לכיתה א'". ליאור היה מניח את ראש על כתפה ומתפלל שהמנהלת לא תפתח את הדלת, מתפלל שהיא תתעכב עוד ותאפשר לו עוד כמה רגעים של חסד עם אמא שלו. גם עם אבא שלו כך הוא קיבל זמן איכות מחוץ לחדר המנהלת. תחילה היה אביו קשוח, אבל מהר מאוד הוא התרכך והיה מספר לו סיפורים על הימים שבהם הוא היה ילד והוריו- סבא וסבתא של ליאור, נאלצו להגיע בדיוק כמוהו לחדר המנהלת. הם צחקו ביחד ולליאור היה ברור שלא משנה מה תאמר המנהלת - לא באמת יכעסו עליו.
ליאור עבד מגיל צעיר מאוד כדי לממן את עצמו וגם כדי לסייע להוריו בפרנסת הבית. הוא עבד בפיצריה השכונתית, הוא עבד כנער משלוחים במכולת ואפילו ניקה את בית הכנסת ביום שישי לפני כניסת השבת וביום ראשון אחרי תפילות השבת. הוא עבד קשה וחסך כל שקל שהרוויח. אבל הוא חיפש עבודה שתכניס לו יותר כסף בפחות מאמץ.
בסוף שבוע קייצי אחד הוא נסע ביחד עם החבר הכי טוב שלו לתל אביב להתארח אצל אחותו של החבר. הם בילו, הם קרעו את העיר כמו שרק בני 17 יכולים, ובשבת הם הלכו לבריכה בקאנטרי קלאב. ליאור היה בחור נאה ואפילו נאה מאוד. הוא סרק את הסביבה, הסתכל ובחן ואז מבטו הצטלב במבטה של דינה. אישה נאה, הוא העריך שהיא בת 40 פלוס, בערך בגיל של אמא שלו. היא בחנה אותו והסתכלה עליו במבט שלא הצריך פרשנות.
הוא דיבר על זה עם החבר שלו שהתלהב כמו שרק בן 17 יכול להתהלב. לשניהם כבר הייתה התנסות עם בנות גילם אבל עם אישה בגיל של אמא שלהם- הם אפילו לא העלו על דעתם.
כך במשך כל היום הוא ודינה החליפו מבטים. לקראת שעת הסגירה הוא אזר אומץ וניגש אליה. הוא הציע לעזור לה להחזיר את מיטת השיזוף למקומה. והיא הסכימה. הוא הציג את עצמו, הוא סיפר לה שהוא לא מתל אביב ושהוא חוזר עוד הערב הביתה. היא שאלה אותו אם הוא חזק כמו שהוא נראה ואם הוא יוכל בהזדמנות לבוא אליה הביתה כדי לעזור לה לתלות מדף כבד. הם החליפו מספרי טלפון והוא הבטיח לעדכן אותה כשיגיע לתל אביב בפעם הבאה.
ליאור מאוד להתלבט אם להתקשר לדינה. הוא הבין שהיא לא באמת צריכה עזרה עם תליית מדף ולמרות שמאוד קסם לו העניין – הוא בעצם היה ילד טוב ירושלים.
כשעבר שבוע והוא לא התקשר- דינה התקשרה אליו. הוא החליט לנסוע אליה. אחרי שבילה אצלה את סוף השבוע, הוא חזר אליה שוב ושוב. כשהוא התגייס לצבא היא הציעה לו לעבור לגור אצלה. היא הבטיחה לשלם לו משכורת חודשית אם יסכים לגור איתה. היא סיפרה לו שמאז גירושיה היא פוחדת לגור לבד בבית הענק שהיא קיבלה במסגרת הסכם הגירושין מבעלה. לא היה קשה לשכנע את ליאור שכן תל אביב מאוד קסמה לו, ובנוסף, כשהוא התגייס – אחיו השתלט על המיטה שלו בחדר המגורים הגדול בבית והוא לא ממש מצא את עצמו.
ההורים שלו מאוד לא אהבו את הרעיון. אבא שלו ניהל איתו לראשונה שיחת גברים. הוא הצליח להתגבר על הבושה ושאל אותו מה טיב מערכת היחסים שלו עם דינה. כשליאור שתק- הוא הבין. ליאור סיפר לו שהיא טובה אליו, שהיא מפנקת אותו , קונה לו בגדים, מאפשרת לו לצאת עם חברים ולקחת את הרכב שלה , היא דואגת לכל מה שהוא צריך ובנוסף גם משלמת לו משכורת!
אמא שלו בכתה .היא לא הבינה למה בחור צעיר ונאה כמוהו צריך לנהל מערכת יחסים אישה בגילה . היא ביקשה ממנו שלא לעבור לגור איתה אבל זה לא עזר.
ליאור גר עם דינה במשך שלוש וחצי שנים. הוא חסך את המשכורת החודשית שהיא שילמה לו ובנוסף חי חיים טובים. גם דינה הייתה מרוצה מהסידור והיא הייתה מוכנה להמשיך כך עוד אבל לליאור היו תוכניות אחרות.
כשהוא השתחרר מהצבא, בנוסף למשכורת שהוא קיבל מדינה הוא עבד במועדון גלישה כמדריך והרוויח עוד כסף. כשהצטבר לו סכום נכבד – הוא החל לתכנן את הטיול הגדול – טיול אחרי צבא.
דינה ניסתה לדחות את הקץ. היא הצייעה לו עוד פינוקים, נסיעות משותפות לחו"ל ואפילו עוד כסף רק שיישאר ולא ייסע. היא ידעה שאם ייצא לטיול – כבר לא יחזור לגור איתה. היא ידעה שבטיול הוא יפגוש לא רק בני גילו אלא גם בנות גילו והיא לא הייתה מוכנה לקחת את הסיכון הזה.
ליאור לא רצה לנסוע לטיול בתחושה לא טובה ולכן הוא דחה את רכישת כרטיס הטיסה שלו והוא ניסה לדבר אל ליבה של דינה. הוא אפילו הבטיח לה שיחזור מהטיול היישר לביתה אבל היא לא האמינה לו.
כשליאור חזר הביתה עם כרטיס טיסה לדרום אמריקה – דינה הבינה שזה נגמר. היא לא הייתה מוכנה לוותר על ליאור. היו לה שלושה חודשים עד לתאריך היעד והיא החליטה לעשות כל מה שהיא רק יכולה כדי להשאיר את ליאור בארץ. היא נכנסה להריון.
היא הייתה בטוחה שהוא ישמח, היא הייתה בטוחה שהוא יבטל את הטיול, אבל זה לא קרה. ליאור ביקש ממנה להפסיק את ההריון והוא הודיע לה שגם אם תחליט שלא – הוא נוסע לטיול.
דינה החליטה לקחת סיכון והיא החליטה להמשיך את ההריון. היא אמרה לעצמה שאם לא הצליחה לגרום לליאור לבטל את הטיול – לפחות תדאג שהוא יחזור ישר אליה ולמעשה יהיה מחובר אליה לעד בגלל התינוק/תינוקת שיוולדו.
ליאור נסע לטיול וניתק כל קשר עם דינה. היא שלחה לו תמונות שלה עם הבטן שגדלה, כתבה לו שהם מצפים לתינוקת , כתבה לו שהיא מחכה לו – אבל ליאור לא הגיב ולא ענה להודעות שדינה שלחה. הוא המשיך בטיול שלו וכשהוא חזר לארץ אחרי 10 חודשים – הבת שלו ושל דינה כבר הייתה עובדה קיימת ומוגמרת.
דינה הייתה בטוחה שהוא יחזור אליה. היא שלחה לו תמונות של התינוקת, היא התקשרה עשרות פעמים אבל ליאור לא ענה לה. הוא שלח לה הודעה וכתב לה שהוא בכלל לא מאמין שהתינוקת היא שלו וגם אם כן- הוא לא רוצה שום קשר איתה או עם התינוקת.
דינה בייאושה פנתה גם להורים של ליאור, אבל הם לא שיתפו איתה פעולה. הם ביקשו ממנה להניח לליאור. הם סיפרו לה שליאור חזר ארצה עם חברה, בת זוג שהיא בת גילו שהוא הכיר בטיול, שהם מתכננים לעבור לגור יחד וללמוד באוניברסיטה. הם אמרו לה: "אם ליאור חשוב לך – תניחי לו. תני לו לחיות את חייו כמו שמגיע לו עם בת גילו."
לדינה לא הייתה כל כוונה להניח לליאור. היא חשבה שאם תנקוט נגדו בהליכים משפטיים- אולי הוא יתעשת ויתקשר איתה. אבל זה לא קרה. במהלך פגישת יישוב הסכסוך ביחידת הסיוע ליאור כמעט ולא דיבר. הוא לא הסתכל על דינה והוא חזר וטען שהתינוקת היא בכלל לא שלו. דינה הגישה נגדו תביעת אבהות ותביעה לדמי מזונות. אחרי שבדיקת האבהות הוכיחה מעל לכל ספק (ולא באמת היה ספק) שליאור הוא אבי התינוקת- הם הגיעו אליי בהמלצת עורכי דינם להליך של גישור לצורך גיבוש הסכמות בעניין גובה דמי המזונות וחלוקת זמני השהות עם התינוקת.
ליאור לא הסכים לפגוש את התינוקת. הוא ידע שאם הוא יפגוש אותה – הוא יתאהב בה והוא לא רצה להתאהב בה. הוא ידע שאם הוא יפגוש אותה – הוא לא יוכל להתנתק ממנה והוא בכלל לא רצה להקשר אליה. כשהוא הבין שמשפטית הוא לא יוכל להתעלם מתשלום דמי מזונות – הוא שיתף פעולה והצלחנו לגבש הסכמה בעניין גובה דמי המזונות אבל בכל הקשור לחלוקת זמני השהות – ליאור סירב לשתף פעולה.
דינה הביאה איתה לפגישות שלנו תמונות של התינוקת. היא הפצירה בו להסתכל על התמונות אבל הוא סירב . הוא כעס על דינה וכעס בעיקר על כך שהיא לא אפשרה לו לצאת לדרך חדשה עם בת הזוג שהכיר בטיול. ככל שדינה התעקשה יותר כך הוא הפך לסגור יותר ועקשן.
דינה אפילו חשבה להביא איתה את התינוקת לאחת הפגישות כך שלליאור לא תהיה ברירה אלא לראות ולהכיר את התינוקת אבל היא בסופו של דבר הבינה שבכוח זה לא יעבוד. היא החליטה לשחרר ולתת לליאור זמן להירגע ולחשוב.
בינתיים הפניתי את ליאור לאשת טיפול ולשמחתי הרבה הוא הסכים לשתף פעולה. אחרי תהליך של עיבוד המצב – נפגשנו שוב. ליאור הסכים לראות תמונות של התינוקת וגם לפגוש אותה. בליווי אשת הטיפול שהנחתה, סייעה ותמכה בליאור – ליאור נפגש עם ביתו. עם הזמן (וכפי שהיה צפוי) ליאור נרגע ונקשר לתינוקת. ביחד עם אשת הטיפול גיבשנו תוכנית הורית שמתאימה לתינוקת וגם לליאור ודינה. בית המשפט אישר את ההסכמות שגובשו ונתן להם תוקף של פסק דין.
דינה הבינה והסכימה לקבל את העובדה שמערכת היחסים הזוגית שלה עם ליאור הסתיימה. שניהם הבינו שההורות שלהם נמצאת רק בראשית הדרך והיא לכל החיים. שניהם הבינו שכדי להיות הורים טובים לתינוקת שלהם – הם צריכים ויצטרכו לשתף פעולה זה עם זו כל החיים.
Comments