יצאתי פראייר/ת?

זו שאלה שחוזרת על עצמה המון פעמים בחדר הגישור.

הם מגיעים אליי לחדר הגישור, ובנוסף לגיבוש ההסכם, הם עוברים תהליך, כן, גם רגשי.

אתם זוכרים, אני לא מטפלת, אבל אצלי בחדר הגישור הם יכולים להעלות ולהציף גם רגשות, מחשבות, לבטים, וזה עוזר להם לנקות מטענים.

כשהתהליך קורה, ההסכמות שמתגבשות הן ההסכמות הכי טובות והכי מתאימות להם, לילדים שלהם, למשפחה שלהם.

לפעמים, אחרי שהכל כבר מוסכם, אחרי שאני מודיעה להם שהם הצליחו לגבש את כל ההסכמות, ואני יכולה להתחיל לנסח את טיוטת ההסכם הראשונה - הם שואלים: "יצאתי פראייר/ית" ??

הם שואלים לא בגלל שהם באמת יצאו פראיירים, הם לא יכולים לצאת מחדר הגישור שלי פראיירים. אני תמיד דואגת לשניהם, אני תמיד שומרת על שניהם. כשמשהו לא מאוזן, כשמישהו מוותר ויתור קיצוני, כשמישהו נדיב באופן קיצוני – אני תמיד עוצרת, אני תמיד בודקת שהם יודעים בדיוק על מה הם מוותרים או מה משמעות הנדיבות הקיצונית.

לפעמים, אם צריך, אני שולחת אותם לקבל ייעוץ אישי נקודתי (כמגשרת אני לא יכולה לתת לאף אחד מהם ייעוץ אישי), כי מבחינתי הם תמיד חייבים לדעת ולהבין את משמעות ההחלטות שהם מקבלים בחדר הגישור.

אז למה הם שואלים? כי בדרך כלל בשלב הזה, מחליטים לשתף את המשפחה ואת החברים, מתחילים לספר שמתגרשים, וביחד עם השיתוף הזה שואלים אותם שאלות: "יש חיוב במזונות? כמה? מי משלם למי? מי יוצא מהבית?" ועוד ועוד שאלות. לא רק הקרובים מרגישים בנוח לשאול אלא גם כאלה שלא.

לכולם יש כוונות טובות (באמת! לא בציניות!), כולם רוצים לעזור, אבל ביחד עם הרצון או עם העזרה, מגיעה גם הדעה האישית, לפעמים גם הניסיון האישי ( אתם יודעים, יש המון גרושים והמון מתגרשים..). חשוב להבין ולזכור שלכל משפחה יש נסיבות ונתונים מיוחדים (גם כשעל פניו נראה שמדובר ממש באותן נסיבות) ולא תמיד אנחנו מודעים להכל.

לכן התשובה שלי, לכל מי ששואל אותי, (אחרי תהליך בחדר הגישור שלי) היא לא, לא יצאתם פראיירים, יצאתם הגונים, הוגנים, טובי לב, נדיבים. כך זה אמור להיות, כך זה ראוי להיות, כשנפרדים אחרי זוגיות, אחרי שמקימים משפחה ביחד.