חיפוש
  • Efrat Engel

נקודת יציאה

כשהם הגיעו לחדר הגישור שלי חשבתי שהם באו להתייעץ עבור הילדים שלהם. שניהם נראו לי בסביבות גיל 70 .לא אחת מגיעים אליי הורים כדי לקבל יעוץ, כדי להבין מה תהיה המשמעות לגירושין של הבת או הבן (לא רק מבחינה כלכלית) ומה אפשר לעשות ( אם זה כבר קורה ) כדי לסייע לילדים לסיים את הנישואין שלהם בצורה טובה ומהירה.

הם הציגו את עצמם וביקשו לדעת כיצד מתנהל הליך הגישור אצלי בחדר. אחרי שהסברתי ואחרי שעניתי על כל השאלות שהיו להם – הם ביקשו להתחיל בהליך באותו רגע.


הוא ביקש להתחיל בהליך גישור לגירושין והיא ביקשה להתחיל בהליך גישור לשלום בית. הייתי מבולבלת. ביקשתי מהם לספר לי איך הכל התחיל ומה הביא אותם אליי והם סיפרו:

המסע המשותף שלהם התחיל בשלהי שנות ה- 60. הם גרו באותה שכונה ביפו ליד הים. אבא שלה היה צורף ובעל חנות תכשיטים ולאבא שלו הייתה חנות דגים בשוק.

באותם ימים כולם בשכונה הכירו את כולם. ברוב המקרים יחסי השכנות היו טובים יותר מיחסי משפחה ולא רק בגלל הקרבה הפיזית. הנשים תמכו זו בזו ברגעים השמחים וגם באלה שפחות. כשאחת מהן כרעה ללדת האחרות סייעו בטיפול בילדים האחרים, הביאו אוכל ודאגו לנקות ולהכין את הבית לקראת שובה, הן הכינו אוכל ואפו עוגות לקראת שבת חתן או בר מצווה והן דאגו לעודד ולתמוך זו בזו ברגעי עצב או משבר. גם בין הגברים הייתה אחווה וחברות. הם נעזרו זה בזה ובכשרונות שלהם כדי לסייע בתיקון תקלות החשמל, נזילות מים או בצביעה של הבית וגם נהנו לדוג ביחד או סתם להיפגש בערב בבר השכונתי כדי לשתות ביחד ולחלוק את חוויות היום.

ההורים שלהם החליטו עוד הרבה לפני שהם החליטו או אפילו ידעו, שהם יהיו זוג טוב.

הם (ההורים שלהם) ידעו שהמשפחה (האחרת) היא משפחה טובה, הם ידעו שיהיה להם טוב להיות חלק מהמשפחה האחרת וחשוב לא פחות – הם ידעו שתהיה פרנסה טובה, תמיכה ועזרה כלכלית בבניית בית חדש ומשפחה חדשה.

בכל מפגש שכונתי, בכל חגיגה או אירוע ההורים שלהם ישבו ביחד, הסתכלו עליהם וחלמו איך ייראו חייהם ביחד. גם לשכנים האחרים היה ברור שיש כאן שידוך ראוי שרק מחכה להתממש. כבר בחגיגת בר המצווה שלו כולם ברכו את ההורים שלו ואת ההורים שלה "בקרוב נחגוג כך בחתונת הילדים".

הם לא באמת חשבו אז שהם יהיו זוג טוב, הם בכלל לא חשבו שהם יהיו זוג. הוא מבוגר ממנה בשלוש שנים, כך שבבר המצווה שלו היא הייתה בעיניו לא יותר מילדה קטנה, חברה של אחותו למשחקי הבובות והחבל בשכונה. והיא, היא בכלל לא נתנה דעתה אליו. היא לא הבינה אז שבעצם מברכים את הוריה לחתונתה איתו.

עברו עוד כמה שנים עד שהם באמת הפכו לזוג.

כשמלאו לה 18 והוא סיים את השירות הסדיר בצה"ל - הם התחתנו. תשעה חודשים לאחר מכן נולד בנם הבכור ולאחר מכן נולדו להם עוד חמישה ילדים.

הוא עבד ביום ביחד עם אביו בחנות הדגים ובערב למד והפך למהנדס. היא גידלה את הילדים, דאגה לו ולצרכי הבית, ובשעות הפנאי המועטות שהיו לה היא עצבה תכשיטים שנמכרו בחנות של אבא שלה. החלום שלה היה להפוך לצורפת ולהכנס לנעלי אביה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.

כשאביה נפטר בפתאומיות הם כבר היו הורים לשישה ילדים קטנים. מצבם הכלכלי לא אפשר להם להמשיך ולהחזיק בחנות התכשיטים. למרות שזה היה חלומה, ולמרות שהיא הבטיחה לו שהעבודה בחנות לא תבוא על חשבון הבית ולא תפגע בו או בילדים – הוא ידע בוודאות שאין ממש בהבטחה שלה ושהיא לא תוכל לעמוד בה, ולכן הוא לא נתן את הסכמתו.

בלב כבד היא נאלצה לוותר על החלום ולמכור את החנות. כל פעם שהיא עברה ליד החנות וראתה את הבעלים החדשים שם הלב שלה התכווץ. היא לא הצליחה להשלים עם האובדן של אביה ועם אובדן החנות.

היא שקעה בדכאון. מצב הרוח שלה היה ירוד, היא מיעטה לדבר איתו ולמעשה עשתה הכל כדי לא לדבר איתו בכלל. היא ראתה בו אחראי לסבל שלה. היא שקעה בעבודות הבית ובטיפול בילדים והתרחקה ממנו.

הוא חשב שזה יעבור לה. הוא היה בטוח שהזמן יעשה את שלו ושהיא תסלח לו, שהיא תבין שזה לא באמת היה אפשרי להשאיר את החנות. הוא היה בטוח שאחרי ששנת האבל הראשונה תסתיים, היא תחזור לעצמה, היא תחזור להיות שמחה או לכל הפחות "רגילה" אבל זה לא קרה.

עם השנים היא הפכה למרירה יותר ויותר. היא תקשרה איתו או התייחסה אליו רק בנוכחות אנשים אחרים. כשהם היו לבדם היא התעלמה ממנו. היא לא שיתפה אותו בחייה, היא לא אפשרה לו להתקרב אליה, וכשהבן הצעיר ביותר התגייס לצבא היא עזבה את חדר השינה המשותף ועברה לחדר שלו.

הוא ניסה. הוא כל הזמן ניסה לפייס אותה והוא לא איבד תקווה. ברגעים ובזמנים של שמחות במשפחה היה נראה לו שהיא חוזרת לעצמה. השמחה שלה היתה אמיתית וברגעים האלה היא באמת אפשרה לעצמה לשמוח אבל לא לאורך זמן.

כך עברו השנים. הוא חי את חייו והיא חיה את חייה. הם חיו זה לצד זו כמו אנשים זרים. בשבתות ובחגים הילדים והנכדים מילאו את ביתם ברעש והמולה טובים אבל כשימים הטובים עברו - הם שוב שקעו לשגרה השקטה, שקטה מידי.

כשהבן הצעיר התגייס לצבא והיא עזבה את חדר השינה המשותף הוא הבין שהמצב אף פעם לא ישתנה. הוא החליט להפסיק לחכות לה והחליט לחיות את חייו כמו שהיה רוצה. הוא תמיד הציע לה להצטרף אליו אבל היא תמיד סרבה. הוא יצא לטיולים מאורגנים בחו"ל והחל לראות עולם, הוא הצטרף לקבוצת חברים שמטיילת גם בארץ ומקיימת פעילויות חברתיות משותפות. הוא החל לצאת בערבים וגם בסופי שבוע והוא סיפר שבתקופה הזו הוא הרגיש הכי טוב שהרגיש מזה שנים רבות.

היא רק הסתכלה עליו מהצד. היא הייתה שקועה בתוך עצמה ולא הייתה מוכנה לעשות דבר. הילדים שלהם דיברו איתה. הם ניסו לשכנע אותה להצטרף אליו ולחיות אבל היא לא הסכימה.



לפני מספר חודשים הוא התיישב מולה ערב אחד ואמר לה שהוא לא מוכן להמשיך לחיות כך. הוא אמר לה שלאורך כל השנים הוא היה נאמן לה, הוא כיבד אותה ולא עשה דבר שיכול לפגוע בה. הוא אמר לה שאם היא לא תיקח את עצמה בידיים, אם היא לא תעשה משהו כדי לעזור לעצמה, אם היא לא תצטרף אליו, אם היא לא רוצה אותו יותר – הוא רוצה להתגרש.

היא הייתה בשוק. למרות הנתק שיש בניהם שנים רבות כל כך היא מעולם לא העלתה על דעתה שהוא ירצה להתגרש. היא הייתה בטוחה שכך הם יחיו עד שאחת מהם ילך לעולמו ואף אמרה לעצמה שאם הוא ילך לעולמו לפניה – היא בוודאי לא תתחתן שוב ולא תנהל עוד מערכת יחסים זוגית.

היא לא ענתה לו. היא נותרה שקטה כפי שהייתה קודם. היא חשבה שזה יעבור לו ולכן גם לא עשתה דבר כדי לשנות את מצבה, את מצבם.

הוא המשיך לחיות את חייו והיא את חייה עוד כמה חודשים.

היא שמעה מהחברה הכי טובה שלה שראו אותו בחברת אישה אחרת. היא לא רצתה להאמין שזה נכון.

היא לא שאלה אותו. היא ניסתה להתעלם מזה. אבל הוא לא אפשר לה. אחרי שהוא תאם איתי מועד לפגישה -הוא עדכן אותה שהוא החליט לא להמתין עוד ולכן תיאם פגישה לצורך הסדרת הגירושין.

כך הם התיישבו מולי. כשהוא רוצה להתחיל הליך גישור לגירושין והיא רוצה להתחיל הליך גישור לשלום בית.

הפערים בניהם היו גדולים. כל אחד מהם היה במקום לגמרי אחר. הוא התרגל לחיות בלעדיה, הוא כבר ויתר עליה. הוא רצה לסיים את הנישואין כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה בחייו.

והיא, היא נשארה אי שם לפני הרבה שנים. בתוך הכעס, האכזבה ותחושת ההחמצה. היא ממש לא רצתה להתגרש ואפילו הייתה מוכנה לעשות צעדים משמעותיים כדי להוכיח לו שהיא רצינית. היא הייתה מוכנה להצטרף אליו אם רק יציע שוב, היא הייתה מוכנה להתחייב ללכת לטיפול ולהתחיל טיפול . אבל מבחינתו זה היה מאוחר מידי.

הליך הגישור שלהם היה לא פשוט. המון מחשבות והמון רגשות שאף אחד מהם לא אמר לאחר או אפילו אמר בקול רם לעצמו.

שנים של הדחקה וחוסר התמודדות עם המצב הקיים חייבו סיוע ועזרה של אנשי טיפול וכך עשינו.

במקרים האלה אין תרופות קסם. ההליך הוא לא מהיר, הוא מצריך הבנה, הכלה ועיבוד בעיקר של רגשות. אי אפשר להאיץ בתהליך ולכן נדרשת גם סבלנות ובעיקר הבנה ממי שרוצה ללכת.

במודע וגם שלא במודע היא ניסתה להערים קשיים על התהליך מתוך מחשבה שאולי אם היא תנהג כך- הוא יחזור בו מהחלטתו ולא ירצה להתגרש. היא אפילו הציעה לו להמשיך לחיות כך את חייהם כפי שהם חיים ואפילו אמרה שהיא יודעת ומודעת לקיומה של בת הזוג האחרת.

היא הייתה מוכנה לעשות הכל כדי לבטל את רוע הגזרה מבחינתה. למרות הכל הוא נשאר איתן בדעתו. הוא לא רצה להמשיך לחיות כך אפילו לא עוד יום אחד. הוא היה נחוש לסיים את הנישואין ולחיות את חייו ויהי מה.

הוא הסכים לכל הדרישה שהיא העלתה, וכשהוא הבין שהפחד הכי גדול שלה הוא שהיא תצטרך לצאת מדירת המגורים המשותפת לצורך מכירתה - הוא הסכים לגבש פתרון שיאפשר לה להמשיך ולהתגורר בדירה עד סוף ימי חייה מבלי שזה יפגע בזכויותיו. לא נותרו להם עוד עניינים להסדיר. כל אחד מהם הלך להיוועץ עם עורך דין מטעמו כדי לוודא שההסכמות שגובשו אכן טובות ונעשו מדעת (ולא מתוך לחץ).

ההסכם נחתם ואושר בבית המשפט לענייני משפחה. למרות שהליך הגישור הצליח המקרה הזה הוא מאותם מקרים שנשארים איתי ומלווים אותי עוד ימים ארוכים אחרי הסיום. אני חושבת על השנים שהוחמצו ולא יחזרו עוד עבור שני בני הזוג ומקווה שלמרות הגירושין יהיו לשניהם שנים טובות יותר. המשך שבוע נעים לכולם.


32 צפיות

עיצוב ובניית אתר: www.danasart.co.il

  • Facebook - White Circle

רמת גן, ישראל

נייד: 054-5361163

פקס: 03-6163229

efrat.engel@gmail.com