אוי לבושה! כמה החלטות שגויות, שלא נאמר גרועות במיוחד, אנחנו מקבלים בגלל תחושת בושה.
לפעמים אנחנו מתביישים במעשים שלנו, בבחירות שלנו, ולפעמים אנחנו מתביישים באלה שנעשות כלפינו.
הבושה גורמת לנו להתכווץ, להסתתר, לפחד, לנסות להסתיר את אותה התנהגות/מעשה/בחירה שלנו או כלפינו.
המחיר שאנחנו משלמים הוא תמיד יקר, הוא אף פעם לא שווה באמת את המאמץ שבהסתרה.
כן אני יודעת, לא תמיד קל להיות כנים ואמיתיים, לא תמיד קל לשתף בהתנהגות/מעשה בחירה שלנו או כלפינו שגורמים לנו לתחושת בושה.
כשזה קורה בחדר הגישור, כשאחד מבני הזוג פועל, מקבל החלטות או מנהל משא ומתן מתוך בושה – התוצאות יכולות להיות הרסניות ובלתי הפיכות.
לא תמיד משתפים אותי בתחושת הבושה או במעשה/התנהגות שגורמים לבושה. כשמשתפים אותי יותר קל לי להבין, לעזור לסייע. לפעמים אני מצליחה לזהות עוד לפני שמשתפים אותי , לרוב כשאחד הצדדים מתנהג בצורה לא רציונלית, כזו שלא בדיוק תואמת את המציאות (למשל כשיש ויתור על הרבה רכוש בלי כל סיבה שנראית לעין, כשיש הסכמה לכל הצעה או דרישה שעולה על ידי הצד האחר, וגם כשיש אמירה מפורשת "אני מוותר/ת על הכל, רק רוצה לסיים וללכת"). לא תמיד ההתנהגות או האמירות הללו הן בגלל תחושת בושה אבל הרבה פעמים כן.
כמגשרת אני יכולה לקיים שיחות אישיות עם כל אחד מבני הזוג אם הם מבקשים או אם אני מוצאת וחושבת שזה יכול לסייע לי לסייע להם טוב יותר.
בדרך כלל בשיחות האישיות תחושת הבושה והסיבות לה עולות בצורה ברורה יותר. אני כמעט תמיד רואה את תחושת ההקלה שבאה אחרי, ממש עול כבד שמוסר באותו רגע. זו תחושה נהדרת, גם לי, שסייעתי ואפשרתי את התחושה הזו. בנוסף, השחרור הזה הוא מאוד משמעותי לתהליך כולו והוא מאפשר התקדמות במשא ומתן ומביא לתוצאות טובות.
בואו אליי לחדר הגישור, נדבר על הכל, גם על הבושה. נשחרר את הבושה ונגבש ביחד הסכם טוב. כמו תמיד, אני מחכה לכם,