אחים חולקים הכל

הפעם הגיעו אל חדר הגישור שלי שני אחים. בשניהם בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, עוסקים במקצועות חופשיים, מאוד מצליחים בעבודה שלהם ובכלל בחיים.

למרות גילם, אמא שלהם היא זו ששלחה אותם אליי. בשיחתנו הטלפונית היא לא סיפרה יותר מידי. היא סיפרה שהם לא בקשר כבר שנים, ושאם זה היה תלוי רק בהם- סביר להניח שהיו נשארים כך בנתק ובוודאי שלא היו מגיעים אלי. במשך השנים היא וגם קרובי משפחה אחרים ניסו להשלים בניהם אבל ללא הצלחה.

היא סיפרה לי, שלאחרונה היא גילתה שהיא חולה ושזמנה קצר. היא החליטה לנצל את רגישותם כלפיה ובמיוחד את העובדה שהם לא מסוגלים לסרב לבקשותיה, וזה עבד. הם הסכימו להגיע אליי.

שלא כהרגלי, את הפגישה הראשונה קיימתי עם כל אחד מהם בנפרד. הרגשתי שעצם ההסכמה וההגעה אליי מצריכה משניהם מאמץ גדול. רציתי להקל עליהם וגם לקבל ישירות מהם כמה שיותר מידע כדי שאוכל לנסות לעזור להם.

וכך הם סיפרו (כמובן שכל אחד סיפר מנקודת מבטו ):

הם נולדו להורים שעלו ארצה מברית המועצות. כשהם עלו ארצה הבכור מבניהם היה בן 7 והצעיר בן חמש וחצי. ההורים שלהם התמודדו כעולים חדשים עם הרבה קשיים: מדינה חדשה, אקלים אחר, קשיי שפה וגם פרנסה. ההורים שלהם עבדו מאוד קשה, ומרבית שעות היממה נעדרו מהבית. למרות גילם הצעיר הם נשארו בבית לבד והם היו צריכים לשמור זה על זה ולדאוג זה לזה. דירת המגורים שלהם הייתה קטנה והם חלקו בניהם הכל: את חדר השינה, בגדים, צעצועים, ספרים, ממתקים, הכל.

ההורים שלהם חינכו אותם ולימדו אותם לחלוק הכל זה עם זה וכך הם עשו. הם תמיד דאגו זה לזה, תמיד דאגו לבקש כל מה שקיבלו גם עבור האחר ואם זה לא התאפשר – הם חלקו את מה שקיבלו.

שניהם סיפרו שלא הייתה בניהם קנאה או תחרות. הם גם הגנו זה על זה מפני ילדים אחרים ובכלל. בצבא שניהם שירתו ביחידות מובחרות, שניהם למדו באוניברסיטה ועשו חיל. ההורים שלהם היו מאוד גאים בהם.

גם בחייהם האישיים היו להם הצלחות. לאורך השנים הם יצאו עם בנות זוג, נהגו לצאת לבילויים ולחופשות משותפות. כולם ידעו שהם לא רק אחים אלא גם חברים מאוד טובים והיו בטוחים שהם בלתי ניתנים להפרדה.

אחרי שהם סיימו את הלימודים באוניברסיטה, הם החלו לחפש משרות עבודה מתאימות. הם שלחו קורות חיים, הלכו לראיונות עבודה ונבחנו למשרות טובות. הם החליטו לנצל את זמן החיפוש אחר המשרה הנחשקת ולנסוע ביחד לטיול בחו"ל. הבכור השאיר את בת זוגו שגרה אתו (בשנה האחרונה) ונסע ביחד עם אחיו הצעיר (נטול בת הזוג באותה העת) לחופשה שתוכננה להיות בת שהות של חודש. אחרי שבוע בלבד קיבל האח הצעיר הודעה שהוא התקבל לעבודה במשרה נחשקת והוא התבקש להקדים את חזרתו כדי שיוכל להצטרף לקורס מקצועי נדרש. האח הבכור החליט שלא לקצר את הטיול ולהמשיך את הטיול המתוכנן.

כשהאח הבכור חזר ארצה הודיעה לו בת הזוג, שהיא רוצה להיפרד. הוא סיפר שהוא הרגיש שמשהו לא בסדר במהלך הטיול אבל לא ייחס לזה חשיבות גדולה. כשהוא חזר ארצה החפצים שלה כבר היו ארוזים וכל ניסיון שלו לשכנע אותה לדבר אתו, ולתת עוד צ'אנס לא הצליחו. היה לו קשה, במיוחד ביום שהיא עזבה את הדירה.

הוא היה צריך תמיכה בעיקר מאח שלו אבל אח שלו לא היה שם בשבילו. הוא סיפר שבאותם ימים שלאחר חזרתו ארצה, אחיו הצעיר התנהג מוזר ושלא כהרגלו. הוא לא הגיע לאסוף אותו משדה התעופה, השיחות הטלפוניות היו קצרות, הוא ניסה לפגוש אותו כמה פעמים אבל לא הצליח וכששאל ישירות מה קורה – ענה לו אחיו הצעיר שהוא מאוד עסוק בלימודי הקורס ובמשרה החדשה. למרות שזה לא נשמע לו הגיוני, הוא החליט לא ללחוץ יותר מידי.

גם בסופי השבוע הם לא נפגשו. האח הצעיר תירץ תירוצים שונים ומשונים אבל הבכור לא העלה על דעתו מה הסיבה להתנהגות שלו.

בפגישתנו הוא סיפר לי שאם החבר הכי טוב שלו לא היה רואה במו עיניו את אחיו מתנשק עם מי שהייתה בת הזוג שלו בפאב בעיר אחרת- הוא לא יודע כמה זמן עוד היה עובר עד שאחיו היה מעז לספר לו.

כשהחבר הכי טוב שלו סיפר לו הוא לא האמין. הוא היה בטוח שהחבר שלו לא ראה טוב, הוא בכלל לא חשב שזה משהו שיכול לקרות. היה בניהם כמו גם בין החברים הטובים שלהם הסכם שהם לא חולקים בנות זוג, שבנות זוג לשעבר הן מחוץ לתחום ויהי מה.

הוא התקשר לאחיו וסיפר לו בחצי צחוק שראו אותו מתנשק עם מי שהייתה בת הזוג שלו. שקט השתרר בצד השני של הקו. הוא הבין, הוא לא רצה להבין או להאמין אבל הוא הבין. במשך שבועות ארוכים אחיו הצעיר ניסה ליצור אתו קשר ולפגוש אותו אבל הוא סירב. כשהם נפגשו במקרה אצל ההורים זה היה נורא. הייתה מריבה גדולה וקולנית, כזו שלא הייתה בניהם אף פעם. הוא לא רצה לשמוע איך זה קרה, הוא לא היה מסוגל להסתכל על אחיו. הוא התנה את הקשר אתו בפרידה מהחברה.

האח הצעיר לא הסכים להיפרד מהחברה. הוא היה בטוח שאחיו הבכור יירגע ויסלח לו במיוחד לאחר שיספר לו שהיא אהבת חייו ושהם החליטו להתחתן. אבל לא רק שזה לא עזר אלא שזה החמיר את המצב. ההורים ניסו להתערב ולפשר, חברים קרובים גם אבל זה לא עזר. כל אחד מהם נשאר מבוצר בעמדתו וכך הזמן עבר. האח הבכור לא הגיע לחתונת אחיו עם מי שהייתה חברתו לשעבר. עד לרגעי החופה ההורים עוד קיוו שזה יסתדר, שהאח הבכור יגיע אבל הוא לא היה מסוגל.

ככל שעבר הזמן היה קשה יותר ויותר לדבר אתם על הנושא. שנתיים לאחר מכן גם האח הבכור התחתן עם בחירת ליבו. האח הצעיר לא הוזמן ולא הגיע.

לבם של ההורים נשבר. הם ניסו שוב ושוב לדבר אל ליבם של הילדים שלהם אבל לא הצליחו.

בשיחות האישיות שקיימתי איתם הם סיפרו על התחושות שלהם. האח הצעיר סיפר איך בכלל התחילה האהבה שלו עם מי שהייתה זוגתו של אחיו הבכור. הוא סיפר על המצפון שייסר אותו ועל התקווה שלו שאח שלו יבין שאם זה קרה למרות מערכת היחסים בניהם ולמרות הקרבה – סימן שזה אמור היה לקרות ושזו אהבה מאוד גדולה. האח הבכור סיפר על אכזבתו הגדולה מאחיו הצעיר, על הפגיעה הקשה ותחשובת הבגידה הגדולה שהוא חווה.

שניהם אמרו שאם זו לא הייתה בקשה של אמא שלהם במצבה הבריאותי הסופני – סביר להניח שלא היו מדברים זה עם זה לעד.

שניהם אהבו מאוד את ההורים שלהם ושניהם רצו לתת לאמא שלהם תחושה טובה בתקופה חייה הקשה ובזמן ההתמודדות הקשה בחייה.

הם הסכימו להפגש בחדר הגישור שלי. היה מאוד טעון, מרגש, עצוב, שמח, ולא רק להם. לאט ובזהירות הם התחילו לדבר ישירות זה לזה ולא דרכי. הם שיתפו בכאבים שלהם, באכזבה ובשאר הרגשות שהציפו אותם. אחר כך אפשר היה גם לדבר על מפגש בבית ההורים ביחד. לא מפגש אחים חם וגם לא מפגש חברי עדיין אבל בכל זאת מפגש.

מידי שבוע במשך תקופה נפגשנו, דיברנו, הצבנו יעדים. ראיתי איך הקשר נבנה לאט ובזהירות רבה לא רק מצידי אלא גם מצידם. הם הקפידו להגיע לבית ההורים לבקר את אמא שלהם ביחד וכך הסבו לה רגעים של אושר ושמחה.

אחרי חודשים ספורים הם גם היו מוכנים למפגש עם בנות הזוג. תחילה בחדר הגישור ואחר כך גם מחוצה לו וגם בבית ההורים.

אמא שלהם זכתה לראות אותם ביחד, גם עם בנות הזוג שלהם. לא מזמן הם שלחו אליי תמונה משפחתית: האחים עם בנות הזוג וההורים. תודה על הרגעים הטובים האלה.