כמעט בכל הליך פרידה או גירושין אחד מבני הזוג אומר לאחר/ת " אתה/את לא אוהב/ת אותי יותר".
כשהמילים האלה נאמרות בחדר הגישור שלי אני קצת מתכווצת, למרות שאני יודעת שזה לא קרה כך פתאום, למרות שאני יודעת שייתכן שיש סיבה מאוד טובה, למרות שיכול להיות שגם מי שאומר את זה, מרגיש כך בעצמו, אני קצת מתכווצת.
אני מתכווצת כי אני חושבת שזו בעצם אחת ההתמודדויות היותר מאתגרות בהליך של פרידה או גירושין – להבין ולהפנים שלא אוהבים אותנו יותר או שאנחנו לא אוהבים יותר.
תמיד יהיו מסביבנו אנשים שיאהבו אותנו פחות, או לא יאהבו אותנו בכלל, וזה בסדר, הרי בסופו של דבר הכל קשור לכימיה בין בני אדם, לתקשורת, לאנרגיות. אבל כשזה קורה עם בנות/בני הזוג שלנו ההרגשה היא אחרת. הרי את בני/בנות הזוג שלנו בחרנו בעצמנו, הייתה אהבה גדולה, רצון משותף להיות ביחד, אצל חלק גם להקים בית ומשפחה והנה למרות הכל- אנחנו אומרים או שומעים מבנות/בני הזוג "אתה/את לא אוהב/ת אותי יותר".
לפעמים האמירה הזו מרגישה כמו משקולת שנוחתת על הראש שלנו, לפעמים היא מביאה איתה הקלה גדולה, אבל היא תמיד משפיעה על המשא ומתן בחדר הגישור.
אני תמיד נותנת לאמירה הזו מקום, אני תמיד מסתכלת ובוחנת בזהירות מה היא עושה למי שאומר/ת ומה היא עושה למי ששומע/ת. אני כבר יודעת לזהות אם האמירה הזו הולכת לסייע בהליך הגישור או להכביד. אני יודעת לסייע לכל אחד בני/בנות הזוג להכיל את המילים וגם להתמודד איתן.
אני יודעת שכל אחד מבני/בנות הזוג יוכל למנף את המילים הלא קלות הללו לטובת התקדמות בהליך הגישור לקראת פרידה או גירושין, אבל לא רק. לפעמים, רק לפעמים, האמירה הזו מייצרת טוויסט, לפעמים היא גם מייצרת פתח להידברות, לניסיון לשלום בית או פיוס. במקרים האלה, למרות הקושי הגדול, ולמרות שלא בטוח בכלל שההידברות הזו תוביל לפיוס עצם הניסיון מביא אתו הקלה לשני בנות/בני הזוג.
אז אם אתם רוצים להגיד לבנות/בני הזוג שלכם או אם אמרו לכם "אתה/את לא אוהבת אותי יותר" בואו אליי לחדר הגישור, אני יכולה לעזור , נתמודד עם זה ביחד.