היום לפני 7 שנים אושר הסכם הגירושין שלי. 7 שנים שאני חיה חיים אחרים.
לפעמים נדמה שעבר נצח ולפעמים נדמה שזה קרה רק אתמול. הכל היה אז חשוך, מלווה בתחושה של חוסר וודאות. המשפחה והחברים הקרובים שאלו שאלות, הסתכלו עלינו בעיניים מרחמות/ כועסות/ שופטות. לא רק שהיינו צריכים להתמודד עם עצמנו - היינו צריכים להתמודד גם איתם.
תהליך גיבוש ההסכם היה קשה בעיקר רגשית. איך מסכמים 20 שנות זוגיות ומשפחה במסמך אחד (ועוד משפטי)?
למרות הקושי העצום הצלחנו לגבש הסכם תוך זמן קצר. אין ספק שזה היה אחד הדברים הכי טובים שעשינו לעצמנו ולבנות שלנו.
אבל ההתמודדות לא נגמרת שם. גם לא אחרי שנה, וגם לא היום אחרי 7 שנים.
הזמן שחלף וחולף מביא איתו אתגרים חדשים, התמודדויות שקורות בפעם הראשונה (שבת ראשונה בלי הבנות, ימי הולדת, ערב חג ראשון, תאריך יום הנישואין). הבנות גדלות, הצרכים שלהן משתנים, אנחנו משתנים, בני זוג חדשים נכנסים לחיים של כולנו ומביאים איתם עוד אתגרים. ישנה תחושה/מחשבה/אמונה שהכי חשוב הוא לגבש את הסכם הגירושין ולהתגרש. ישנה תחושה/ אמונה שאם נצליח להגיע לשם הכל יהיה בסדר, הכל יהיה טוב, כל הבעיות ייפתרו. זה נכון, אבל חלקית. הדרך לגיבוש ההסכם היא חשובה ואפילו קריטית אבל היא קצרה יחסית. גם במקרים שבהם לא מצליחים לגבש הסכמות מחוץ לכתלי בית המשפט - התהליך מגיע לכדי סיום.
אבל החיים אחרי הגירושין לא נגמרים.
אנחנו תמיד נשאר ההורים של הילדים שלנו,תמיד נצטרך ( גם אם לא נרצה) לשמור על קשר כזה או אחר, נצטרך או נאלץ להיתקל זה בזו באירועים שקשורים לילדים. גם אחרי שיגיעו לגיל 18, גם אחרי שתסתיים תקופת תשלום המזונות, גם אחרי שהילדים יתחתנו ויהפכו להורים בעצמם.
אני יודעת שלרוב זה לא קל להיות בקשר. אני יודעת שישנם מקרים שזה אפילו לא אפשרי. אני יודעת שלעיתים אנחנו כל כך פגועים שבעיקר אין לנו רצון להיות בקשר. אבל ( כן, יש אבל) כשמבינים שזה בעצם לכל החיים שווה להקדיש לזה מחשבה מידי פעם, ואולי, רק אולי לגלות שאפשר לנסות.
מאחלת לי וגם לכם שנצליח להבין וגם ליישם עבורנו ועבור הילדים שלנו. לא שוכחת להישאר אופטימית, ועדיין ולמרות הכל - להאמין באהבה ובזוגיות טובה.