אנחנו שומעים את המילה לשחרר המון. מבקשים מאיתנו לשחרר לחץ, לשחרר כבדות, לשחרר עצבות, לשחרר שליטה.
בכלל לאחרונה עושים שימוש במילה הזו גם במקומות, בסיטואציות ובהקשרים שברור ואפילו בטוח שהדבר היחיד שאי אפשר לעשות הוא - לשחרר.
בעבודה שלי עם בני זוג לצורך גיבוש הסכם- המילה לשחרר היא כמו חומר נפץ. בני הזוג משתמשים במילה הזו ולא אחת מבקשים זה מזו לשחרר.
זריקת המילה לשחרר בחדר הגישור כמעט תמיד גורמת להתפוצצות של שני בני הזוג. שניהם מתוסכלים: זה שמבקש לשחרר רוצה כבר להשתחרר והאחר- הכי לא יכול והכי לא רוצה לשחרר.
יש פחד מאוד גדול לשחרר גם כשיודעים שזה הדבר הכי נכון לעשות, גם כשיודעים שלא יקרה שום דבר רע (לפעמים גם כשיודעים שיהיה הרבה יותר טוב) וגם כשיודעים שאין ברירה.
הנה סיפור מחדר הגישור:
ההכרזה שלו "אני רוצה להתגרש"
נחתה עליה כרעם ביום בהיר. היא בכלל לא הבינה מאיפה זה בא. היא הייתה בטוחה שחיי הנישואין שלהם מושלמים. החיים היו טובים אליהם. לשניהם קריירה מצליחה: הוא פלסטיקאי והיא רופאת שיניים, יש להם שני ילדים (בן ובת), הם הקפידו לצאת לבלות ביחד ולנסוע לחופשות זוגיות, היו להם חיי חברה עשירים וטובים, המשפחות המורחבות הכירו ונמצאו בקשר מצוין ובמילים שלה "מושלם". אז מאיפה זה הגיע? היא הייתה בשוק. היא שאלה, ניסתה להעלות השערות, דיברה עם החבר הכי טוב שלו, עם אמא שלו (כן זו הייתה שיחה מאוד לא פשוטה ...) ניסתה אפילו להקניט אותו כדי להוציא אותו משלוותו (בתקווה שיתעצבן ויזרוק את הסיבה לרצון הזה שלו להתגרש לעברה) אבל כלום לא עזר. הוא חזר על אותם משפטים סתמיים שוב ושוב: "אני מרגיש חנוק כבר המון זמן..", "אני מרגיש שאני צריך להיות עם עצמי", "זה לא קשור אליך.." "אני תמיד אוהב אותך אבל מרגיש שלא יכול לחיות איתך יותר.." היא הייתה בטוחה שהוא עובר את משבר גיל ה- 40 המפורסם שכולם מדברים עליו, כי לא היה לה כל הסבר אחר. היא הגיעה אליו לעבודה בהפתעה יותר מפעם אחת אבל לא גילתה שום דבר חריג. היא הסתכלה שוב ושוב על חיובי הויזה שלו וגם שם לא מצאה כלום. לא היה ריח של בושם נשי על הבגדים שלו ולא שום סממן אחר שיכול היה לעזור לה להבין למה. ואז הם הגיעו אליי. היא מאוד אמוציונלית, מאוד פגיעה, נואשת לדעת את מקור האסון שנחת עליה והייתה מוכנה לעשות הכל כדי לשקם את הנישואין ולהציל את הקשר ואת המשפחה. והוא היה אדיש. שקט מאוד, מסוגר בתוך עצמו, ענה תשובות מאוד קצרות והיה מוכן לתת לה כל מה שהיא רק רוצה: את הבית, משמורת על הילדים, את הג'יפ החדש ומה לא. ככל שהיא התעקשה יותר וניסתה להקשות כך הוא היה מוכן לוותר ולאפשר לה לקבל כל מה שהיא רוצה. בנקודת הזמן הזו ולאור הוויתורים מרחיקי הלכת שהוא עשה – עצרתי את הגישור ושלחתי אותם לייעוץ משפטי אישי (כדי לשמור על הזכויות של שניהם וכדי שעורך/עורכת דין לא נייטרלים כמוני יוכלו להסביר לשניהם את המשמעות של הוויתורים שנעשו). גם לאחר הייעוץ האישי – הם חזרו לחדר הגישור באותו מצב . היא ניסתה בכל דרך אפשרית להגיע לעימות איתו שאולי כך תבין על מה מדובר ותצליח לחלץ ממנו מידע והוא נשאר מאופק, סגור והוא לא הגיב לניסיונות שלה ליצור עימות. כך במשך שבועות ארוכים. היא לא התייאשה, לא ויתרה עמדה על שלה. עשתה הכל כדי לא לשחרר, סרבה לשחרר. ההורים שלה, האחים שלה, החברות כולם אמרו לה לשחרר, כולם ניסו להסביר לה שאין ברירה, שאי אפשר להשאיר אותו בכוח אבל היא לא הייתה מסוגלת. היא לא הייתה מסוגלת לשחרר. המצב בבית התדרדר, האווירה הפכה טעונה, הילדים שלהם היו עדים למריבות, לוויכוחים, לניסיונות שלה להבין למה, וגם בחדר הגישור המצב הפך טעון יותר וקשה יותר. היא לא הצליחה לשחרר והוא כבר הפך חסר סבלנות. הוא הכריז שאם לא תהיה התקדמות ממשית בהליך – לא תהיה לו ברירה אלא לנקוט בהליכים משפטיים. כאן נוצרה נקודת המפנה.
היא לקחה נשימה עמוקה והחליטה לשחרר.
היא לא רצתה בשום אופן לנהל הליכים משפטיים בבית המשפט או בבית הדין. היא החליטה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי לגבש הסכם שיטיב איתה וכדי לסיים כמה שיותר מהר. מה שלא הצלחנו לעשות במשך שבועות ארוכים הצלחנו לעשות בשתי פגישות. גיבשנו הסכם גירושין מלא אשר הביא לידי ביטוי את הרצונות ואת הצרכים של שניהם. ההסכם נחתם. היא הצליחה לשחרר רק כשהיא הבינה שאין לה ברירה. היא הצליחה לשחרר רק כשהיא הרגישה שהיא עשתה הכל, רק כשהיא הרגישה סכנה או אפשרות לשלם מחיר גבוה מידי אם לא תשחרר. לפעמים כמו במקרה הזה צריך לעבור דרך או תהליך כדי לשחרר. כשהדרך או התהליך לשחרר קורים בתוך חדר הגישור -שני בני הזוג מוגנים. הנזק שנגרם (תמיד נגרם נזק) הוא קטן יותר וסביל יותר מאשר במסגרת הליך משפטי. בעיני זו סיבה טובה נוספת לבחור ולהגיע להליך גישור.