נמרוד היה אחד הרווקים הכי מבוקשים במדינה. הוא בא ממשפחה מבוססת ועשירה מאוד. הוא התחנך בבתי ספר פרטיים בארץ וגם בחו"ל ואחרי שסיים את השירות הצבאי ביחידה מובחרת- הוא נסע לטיול הארוך בדרום אמריקה ולא חזר.
הוא השתקע בארה"ב וניהל את העסקים המשפחתיים שם. לאורך כל השנים היו לו בנות זוג יפות, מוכשרות, עשירות אבל עם אף אחת מהן הוא לא התחתן וגם לא הביא ילדים לעולם.
השנים חלפו, הוא עשה חיל בעסקים, היה לו כל מה שרק אפשר לחלום עליו- אבל אהבה לא הייתה לו וילדים לא היו לו.
כשהגיע לגיל 40 החברים, המשפחה ואפילו שותפים לעסקים ניסו להכיר ולשדך לו בנות זוג אבל, ללא הצלחה.
הוא כבר היה בטוח שיישאר רווק כל חייו והוא השלים עם המצב, ואפילו היה שמח שזה כך.
הוא אהב את אורח חייו ואת חייו בכלל, אבל בכל פעם שחבריו הקרובים הפכו להורים, כל פעם שנולדו במשפחה תינוקות חדשים- ליבו נצבט. למרות שכבר עבר את גיל 50 – הוא עדיין לא ויתר על הרצון להפוך לאבא ועדיין קיווה שזה איך שהוא יקרה לו.
לא אחת הוא השתעשע ברעיון הבאת ילד לעולם בהורות משותפת אבל אף פעם לא פעל או עשה משהו בעניין.
באחד הביקורים שלו בארץ, חבר ילדות ותיק שלו סיפר לו על נופר, חברת משפחה (חברה של אשתו), בת 45 נאה, מצליחה, אשת קריירה שהחליטה שהיא לא רוצה לוותר על החלום להפוך לאמא והיא מחפשת שותף להורות.
הוא התעלם מהמידע הזה, אבל אחרי כמה ימים הוא אזר אומץ וביקש מהחבר שלו לראות תמונה של אותה חברה. נופר באמת הייתה נאה. אחרי קצת לחץ וקצת שכנועים – הוא הסכים להגיע לארוחת ערב בביתו של החבר ואשתו אליו גם היא הוזמנה.
המפגש היה נעים וזורם. היא לא הייתה בדיוק הטעם שלו וגם הוא לא היה הטעם שלה, אבל לצורך הורות משותפת – שניהם הסכימו ששווה לשקול ולבדוק.
במהלך שהותו בארץ הם נפגשו מספר פעמים והמפגשים כולם היו נעימים ומהנים. היו להם המון נושאי שיחה משותפים וגם השקפת העולם בכל הקשור לגידול ולחינוך ילדים הייתה דומה.
הם החליטו לנסות ולקדם את פרויקט ההורות המשותפת שלהם ביחד, עדיין בלי כל מחויבות. הם הסכימו לעשות את כל הבדיקות המקדימות הנדרשות וכך אכן הם עשו.
הוא טס בחזרה לארה"ב והם המשיכו לשוחח בטלפון, באמצעות שיחות וידאו והיא אפילו ביקרה אותו במהלך נסיעת עסקים לארה"ב.
לשניהם היה ברור שהם רוצים לא רק להיות הורים, אלא הורים דומיננטיים, מעורבים ונוכחים בחיי מי שייוולד . הרצון הזה הצריך שיחה על המרחק הגיאוגרפי שיש בניהם. הוא גר ומרכז חייו בוא בארה"ב והיא בישראל.
בסופו של דבר אחרי הרבה מחשבות ולבטים הוא הודיע לה שהוא בעניין. הוא הודיע לה שהוא רוצה ומוכן לעבור ביחד איתה תהליך להורות משותפת, וכי אם אכן הם יהפכו להורים- הוא יעתיק את מקום מגוריו לישראל.
הם הגיעו אליי למשרד לפני 4 שנים, גיבשנו ביחד הסכם להורות משותפת . הם רצו בהירות בכל הקשור לאופן ההתנהלות, חלוקת זמני שהות , מזונות וכל מה שנובע מהורותם המשותפת שהרי הם לא היו בני זוג ולא התעתדו לגור ביחד..
כבר בניסיון הראשון, בטיפול הראשון, נופר נכנסה להריון ונולדה להם בת בכורה-מיה . הם היו מאושרים, הם שלחו לי תמונות של התינוקת וגם שלהם ביחד איתה. אושר גדול. גם לי, שהחלום שלהם התגשם והם הורים לילדה מתוקה.
לפני שלושה חודשים נופר פנתה אליי טלפונית וביקשה לקבוע פגישה משותפת לשלושתנו. היא לא עדכנה בפרטים רק אמרה והתריעה שהפגישה הולכת להיות לא קלה..
בפגישתנו נופר סיפרה שהיא הכירה את אהבת חייה- אלון. מערכת היחסים נמשכת כבר כמעט שנה וגם נמרוד כבר הכיר אותו. הם כולם כבר נפגשו בנסיבות משפחתיות וחבריות, הבת הקטנה מיה מכירה את אלון ואוהבת אותו והוא כמובן אוהב אותה ומבלה איתה לא מעט זמן.
נופר סיפרה שאלון קיבל הצעת עבודה מאוד אטרקטיבית ושבעקבות העבודה, הוא ייאלץ בסוף השנה , בעוד מספר חודשים לעבור לגור בלונדון. עוד היא סיפרה שהעבודה שלה מאפשרת לה לעבוד בסניף החברה בלונדון והיא רוצה להצטרף לאלון ביחד עם מיה הקטנה ולגור אתו שם.
נמרוד לא הצליח להכיל את דבריה של נופר. הוא לא הצליח לדבר. הוא קם ויצא מהחדר. אחרי כמה דקות, הוא שלח הודעה שהוא לא מסוגל להתמודד עם הבשורה ושהוא צריך זמן לעכל, לחושב וגם להחליט מה הוא רוצה לעשות בעניין.
נופר הלכה הביתה. סיכמנו שנהיה בקשר בהמשך.
מאז ההודעה של נופר פגשתי כל אחד מהם לשיחה אישית. נמרוד היה מאוד נסער. הוא הרי הסכים לעזוב את ביתו, את ארה"ב ולהגיע לישראל לצורך ההורות המשותפת ועכשיו נופר מעמידה אותו בפני עובדה. היא כבר קיבלה החלטה אישית עצמאית לעבור ביחד עם בן זוגה ללונדון מבלי להתייעץ איתו או אפילו להתלבט איתו בעניין.
גם לנופר לא היה קל. היא הייתה מודעת למחיר שנמרוד שילם כשעבר לארץ בעקבות לידה מיה והיא גם ידעה כמה מיה חשובה לנמרוד. הם נפגשו כמעט כל יום. יחד עם זאת היא לא רצתה לוותר על אהבת חייה ולא הייתה מוכנה לנהל מערכת יחסים "בשלט רחוק".
שניהם היו מאוד אומללים ואף אחד מהם לא התכוון לוותר על עמדתנו ועל רצונו.
צירפנו לתהליך אשת טיפול שבה נעזרו נמרוד ונופר לאורך הדרך בכל ענייני ההורות והטיפול במיה הקטנה.
ביחד עם אשת הטיפול – שמנו את מיה ברכז והשיח התמקד בטובתה של מיה הקטנה ובצרכים שלה. ביחד בחנו את כל האופציות האפשריות בסיטואציה שנוצרה.
התהליך היה לא פשוט אבל בסופו של דבר הגענו להסכמה שהייתה מקובלת על שניהם. שניהם נאלצו להתפשר. היה ברור אף אחד מהם לא יקבל בדיוק את התוצאה הרצויה להם אבל הם הצליחו לגבש הסכמה ששניהם יכולים לחיות איתה.
הם הסכימו שלפחות בשנה הראשונה – נופר לא תעבור להתגורר ביחד עם אלון בלונדון, כדי לוודא שאכן התפקיד מתאים והעניינים מסתדרים- נופר תחלוק את זמנה בין ישראל ללונדון כאשר בחופשות ממסגרות החינוך – היא תוכל לקחת את מיה איתה ובזמני לימודים, ככל שהיא תרצה לנסוע – מיה תישאר עם נמרוד. הם הסכימו לבחון אם נוח להם וטוב להם עם הפתרון הזמני/חלקי שגיבשנו וכן הסכימו ששלושה חודשים לפני שתסתיים שנת המגורים הראשונה של אלון בלונדון – הם יעשו הערכה מחודשת ויבחנו שוב את הדברים.
ערכנו תיקון להסכם המקורי וגם אישרנו בבית המשפט. אומנם הצלחנו להסדיר את העניינים לפרק זמן קצוב ומוגדר – אבל התוצאה טובה לשניהם ועדיפה מבחינתם על פני ניהול הליך משפטי שאת תוצאותיו לא ניתן לצפות, הליך שאולי בסופו אחד מהם היה מנצח אבל אין ספק שכולם היו מפסידים.