השנה האזרחית תכף נגמרת, ממש אוטוטו. כן כולם רוצים שהיא תגמר כבר, היא הייתה מאתגרת בכל המובנים.
היא גם הייתה מאתגרת להרבה זוגות, גם לאלה שנראו מבחוץ חזקים ויציבים, גם לאלה שהלכו ביחד הרבה שנים.
כבר סיפרתי לכם, שבשנים האחרונות יש עלייה דרסטית ומתמדת במספר הזוגות שמתגרשים, ומאז שהגיעה הקורונה – אפילו יותר.
אחת מתקופות הלחץ אצלי בחדר הגישור היא סיום שנה (עברית או אזרחית). יש משהו סימבולי בתקופה הזו שמעודד את הזוגות שבאים (לא את כולם כמובן..) להאיץ את הקצב, להאיץ את התהליך.
אז אם שאלתם לאן נעלמתי, למה לא כתבתי כאן בזמן האחרון, למה לא שיתפתי – זו הסיבה.
אני בחדר הגישור שלי, עוזרת לזוגות שרוצים, לסיים את התהליך שלהם, עוזרת להם להגיע לקו הסיום בתזמון עם סיום השנה האזרחית. אני יודעת שלחלקם (לאלה שרוצים) זה חשוב, אני יודעת שזה ייתן תחושה טובה, תחושה של תקווה להתחלה חדשה.
אחד מהרגעים הטובים, המספקים שלי כאשת מקצוע, כמי שמסייעת לאנשים (גם) לפרק את המשפחות שלהם, את הזוגיות שלהם (גם אם בטוב, בכל זאת..), כמי שפוגשת אנשים באחת מהתקופות הכי מאתגרות וקשוחות בחיים שלהם, כשהם במשבר גדול, עצובים, כועסים, מקנאים, אבודים - אלה הרגעים שבהם אני רואה את תחושת ההקלה על הפנים שלהם כשהם יודעים שהתהליך נגמר, כשהם מצליחים לגבש הסכם כולל, כשהם מתמלאים בתקווה כשהם יודעים שפרק אחד בחיים שלהם נגמר ותכף יתחיל אחר, חדש.
אני מרגישה ברת מזל שיש לי חלק ברגעים האלה, שאני חולקת ביחד איתם את הרגעים האלה, אני מרגישה ברת מזל שהם(הזוגות), בחרו דווקא בי.