ימי הקורונה הביאו לנו את מה שהכי רצינו- זמן! כבר שנים שאני שומעת סביבי וגם אומרת בעצמי – אם רק היה זמן.
אם רק היה זמן הייתי עושה/לומדת/משדרגת/קונה/מנקה/נוסעת/מנסה/חווה ועוד ועוד אין סוף פעולות ודברים שהיינו אם רק היה לנו זמן.
חוסר בזמן הפך להיות התירוץ הלגיטימי האולטימטבי, הפתרון, מילת הקסם אם תרצו, לכל הדברים "שרצינו לעשות" – אבל לא באמת רצינו. בנינו- כשאנחנו באמת רוצים משהו כלום לא עוצר אותנו. אנחנו מוצאים זמן.
והנה לא רק אני, את, אתה קיבלנו זמן- כולם קיבלו זמן! הכל נעצר! סוף סוף ירדנו מגלגל עכברי המעבדה שאנחנו רצים עליו כבר שנים והפסקנו בעל כורכנו לרוץ. לא פשוט להסתגל לזה, זה מאתגר.
כל אחד מאיתנו מתמודד עם האתגר הזה אחרת. כמי שרגילה ויודעת באמת להקשיב לאנשים בזמן משבר, אתם יודעים משבר בזוגיות או במשפחה הוא משבר קיומי, עוצמתי לא פחות מהמשבר הזה שכולנו חווים עכשיו –אני פוגשת בעיקר (אבל לא רק כמובן), כמה סוגים של אנשים שאני פוגשת גם בחדר הגישור:
אנשים היסטרים, חרדים (לא מהמגזר כמובן) שמתמודדים עם האתגר הזה, עם הירידה מהגלגל, באמצעות צריכת חדשות לוורידים 24/7, מעקב אדוק אחרי ההנחיות, בניית מאגר של מזון ותרופות, מעקב אחרי כל פיסת מידע שמגיעה מהעולם ובניית תרחישי התנהגות לשעת חירום . הם בעצם מנסים לייצר לעצמם מציאות ברורה יותר, בטוחה יותר שתגן עליהם ועל היקרים להם. הם לא מצליחים להכיל את העובדה שאין להם כל כך שליטה על מה שקורה ואני מבינה שזו הדרך שלהם להרגיש קצת יותר בשליטה וקצת יותר בטוח.
כך הם פועלים גם בחדר הגישור בזמן משבר זוגי או משפחתי: הם קוראים המון בכל מקום, ברשתות החברתיות ובכל מדיה אפשרית, הםשואלים חברים, מתייעצים עם כמה עורכי דין ובונים תרחישים לכל סיטוצאיה, לכל הסכמה שתמגבשת.
אני פוגשת גם אנשים מאושרים, כן כן, יש אנשים שהמצב הזה הוריד מהם לחץ אישי עצום, גרם לחרדות הקיומיות שלהם להיראות נורמליות, הצרה שלהם הפכה להיות צרת רבים, ולמרות שאומרים שזו צרת טיפשים הם לא חושבים כך, להם זה נתן קצת הרבה אוויר ורוגע. אחרי הרבה מאוד זמן שהם לא חייכו- הם מחייכים עכשיו, הם מרגישים שיש להם תקווה, ה מרגישים שהם לא לבד, הם מרגישים "נורמלים", הם מרגישים שפתאום יש לגיטימציה לתחושות היומיומיות שלהם, הם מרגישים שאולי עכשיו מישהו יבין אותם ויגלה שהם "בסדר" – במרחאות, כי ברור שהם נורמלים וברור שהם בסדר.
כך הם פועלים גם בחדר הגישור בזמן משבר זוגי או משפחתי. הפחד הכי גדול שלהם מהתפרקות הזוגיות /המשפחה מתממש וקורה, הם לא צריכים לחשוש שאולי זה יקרה – זה כבר קורה. הם הופכים לחלק מהסטטיסטיקה של אחוזי הגירושין בארץ ובעולם, הצרה שלהם, המשבר האישי שלהם הופך להיות לגיטימי ואחרי הרבה זמן שהם לא חייכו – הם מחייכים, הם מרגישים תקווה, הם מסוגלים לראות בעיני רוחם את החיים הטובים שמחכים להם שם בעתיד.
ואני פוגשת אנשים מבולבלים. השנים הרבות של ריצה על הגלגל הפכו אותם לחסרי תחושה. כבר שנים שהם עובדים על אוטומט, שנים שהם מאמנים את עצמם להאמין שמה שיש להם הוא הכי טוב, שנים שהם בונים לעצמם נראות חיצונית שמתאימה לסיפור שהם מספרים לעצמם וגם לאחרים שסובבים אותם. המשבר הזה תפס אותם ממש לא מוכנים. הנראות והתדמית שהם יצרו לעצמם לא משרתת אותם עכשיו. הם לא ממש מכירים את עצמם בלי התדמית שלהם, הם לא יודעים איך להתנהג בלי התדמית, יש שאפילו לא מצליחים להסביר מה הם מרגישים. אחרי הרבה מאוד זמן הם צריכים להתחבר לעצמם. לחזור אחורה בזמן, לנסות להזכר מה הם רצו להיות להיות כשיהיו גדולים, אילו חיים הם רצו שיהיו להם ואיפה הם עכשיו, מה משמח אותם, מה הם היו רוצים שיהיה אחרת.
כך הם פועלים גם בחדר הגישור בזמן משבר זוגי או משפחתי. הם נמצאים בזוגיות/מערכת יחסים /משפחתיות כבר הרבה שנים. הם נטמעו ונעלמו בתוך המערכת הזו, הם עובדים על אוטומט, הם בנו לעצמם תדמית עצמית כחלק מאותה מערכת והם לא ממש מכירים את עצמם בלי אותה תדמית, הם לרוב לא מצליחים להסביר מה הם מרגישים. הם צריכים ללמוד להכיר את עצמם מחדש.
דבר אחד משותף לכולם, כולנו בסיטואציה הזו העכשווית כמו גם בחדר הגישור, וזה לא משנה אם אנחנו יזמנו או שזה נכפה עלינו: אין לנו ברירה, כולנו באותו מצב, כולנו לומדים את עצמנו, כולנו לומדים מה יכול לעזור לנו להרגיש יותר טוב.
אנחנו כבר יודעים ומבינים שאין לנו שליטה על הכל אבל יש אירועים, חוויות וזיכרונות שאנחנו בהחלט יכולים לעצב עבורם וגם עבורנו, גם בהליכי גירושין. הם, הילדים שלנו הם חלק מאיתנו, הם חווים ביחד איתנו את הזמנים הטובים וגם את אלה שפחות. גם בזמנים הפחות טובים כמו בהליכי גירושין אנחנו יכולים לבחור איך להתנהג ואיזו דוגמא לשמש להם.
אם נחליט להראות להם שבזמנים ותקופות מאתגרות כמו בתקופה הזו, אנחנו ההורים דואגים להם ביחד, משתפים פעולה גם כשלא קל או פשוט, עושים מאמץ לשים בצד את המחלוקות ולהתרכז במה שנחוץ לעשות – זה מה שהם יזכרו, זה מה שהם יספרו לילדים שלהם ולנכדים שלהם, גם את החוויות האלו הם יזכרו, גם החוויות האלו יעצבו את עולמם וישפיעו עליהם.
אנחנו יכולים כבר עכשיו לתת להם דוגמא טובה לאחריות הורית, לשיתוף פעולה, לדרך הנכונה ליישב מחלוקות המשפחה.
אני יכולה לסייע לכם לעשות את זה נכון בחדר הגישור. צרו איתי קשר איזו דרך שתבחרו.